Memoria de Letonia

por Arón Porzecanski (1909-2003)


Yo nací en 1909 en la ciudad de Libava, provincia de Curlandia en Rusia (zarista). Éramos siete hermanos: 3 mujeres Ana, Berta y Frida, y 4 varones Bernardo, Aron, Abram y Nachman. Tal como los nombré son también sus edades, los mayores y luego siguen siempre por edad los varones. Mis padres eran judíos tradicionales pero no muy religiosos. Mi padre se llamaba Kusiel (que viene del nombre hebreo Yekutiel) y mi mamá se llamaba Lina. Mi madre era huérfana, perdió de muy joven a sus padres y fue criada por mi tío y también por su hermano mayor Alter Halpern que era un hombre muy culto en Talmud y tenía una posición económica buena y estaba casado con una prima y tenía 5 hijos. Además mi madre tenía 2 hermanos más, Itzik y León Halpern. Ambos eran muy estudiosos y cultos tanto en Talmud como en ruso. León Halpern tomó parte como soldado en la guerra del año 1905 entre Japón y Rusia y también fue soldado en la primera guerra mundial 1914 a 1918 como soldado ruso y fue prisionero de guerra en Alemania. Allí supo aprender bien el idioma alemán que le sirvió luego cuando muchos años después llegó a Montevideo. Mi madre también tenia una hermana mayor, se llamaba Scheine Rochel (de Raquel) pero ella vivía en Lituania, era casada y tenía 6 hijos, era viuda. Toda esta familia de mi tia Scheine-Rochel llegó en 1926 a Montevideo. De parte de mi padre yo recuerdo haber visto a mi abuelo que vino a visitarnos a Libava. Yo debo haber tenido 6 o 7 años, vi a un hombre delgado con una barba blanca pero lamentablemente no recuerdo haber hablado con él palabra alguna. Mi abuela paterna se llamaba Tamara, yo nunca la vi.

Mis abuelos paternos vivían en Simne, una pequeña ciudad en Lituania. Mi abuelo tenia chacra y también un despacho de bebidas. Mi padre era también oriundo de Simne y para poder casarse con mi madre tuvo que conseguir documentos que justificaban que él tenía la profesión de panadero, pues en la provincia de Curlandia no se permitía radicarse a judíos de otras provincias. Mi padre sabía muy bien el idioma ruso y naturalmente los judíos de allí todos hablábamos yidish y había diarios en yidish. Mi padre era un ferviente partidario de dar buena educación a sus hijos y también fomentaba e insistía para que alguno de los hijos estudiara música. A tal fin teníamos en casa un gran piano y mi hermana Frida estudió varios años y tocaba lindas canciones judías los viernes de noche. A mi hermano Bernardo mi padre le compró un violín y le hizo estudiarlo también algún tiempo. En la época que yo nací era muy difícil estudiar en los liceos oficiales para judíos. Existía una disposición llamada “numerus clausus”, esto consistía en que sólo podía entrar al liceo un alumno judío si había nueve alumnos cristianos. Es decir sólo un 10% del alumnado en los liceos podía ser de origen judío. En las facultades era el asunto aún peor. Muchos judíos que querían terminar una carrera universitaria se convertían a la fe cristiana y así podían entrar en las facultades y estudiar. Naturalmente que una vez obtenido el título volvían a la colectividad.

La provincia de Curlandia tenía muchos terratenientes alemanes y también en la ciudad de Libava cerca de nuestra casa había una fábrica muy importante de productos de hierro que pertenecía a Becker & Co., sin duda de origen alemán. Esta fabrica empleaba aproximadamente mil obreros. Utilizaba chatarra de hierro que fundían y con el nuevo material producían: clavos, palas, ejes para carros, todo tipo de alambre y muchas cosas mas que no recuerdo ya. Yo tuve oportunidad de visitar toda la fábrica con los alumnos de la escuela. Por todo el vecindario se veían las llamas de los hornos de fundición. Nuestra ciudad Libava era muy linda ya que estaba rodeada por el mar Báltico, teníamos una playa que se extendía hasta Alemania. Tengan en cuenta que yo hablo de fronteras y hechos que sucedieron antes del año 1914. Luego de la 1era guerra mundial 1914-1918 naturalmente todo cambió. Vuelvo ahora sobre Libava. Teníamos en la playa edificadas casas con cuartos y todo lo que es necesario para los bañistas. Pero el agua era bastante fría, nos bañábamos con agua de 14 a 16 grados. La temperatura ambiente en el verano llegaba de 23 a 25 grados y en el invierno mucha nieve y temperaturas de hasta 20 a 23 grados bajo cero. También había un edificio donde se podían tomar baños de mar calientes. Pero en aquel entonces todos éramos jóvenes y nos pasábamos en las vacaciones 5 o 6 horas en la playa al sol porque el sol no calentaba como lo hace aquí en Montevideo. A la playa principal se llegaba por una avenida arbolada con preciosas villas por todos lados. También teníamos tranvías eléctricos que recorrían toda la ciudad.

Libava además era muy importante porque tenía un puerto comercial, otro puerto que cargaba madera que llegaba desde el interior de Rusia, y finalmente otro puerto militar que no se podía visitar. Nuestra ciudad estaba dividida por el puerto comercial, nosotros vivíamos cerca de la estación del ferrocarril. La parte antes de llegar al puerto que tenía un puente se llamaba ciudad nueva. Eran unos barrios modestos y donde vivían muchos obreros y empleados. Pasando el puente sobre el puerto era Libava vieja. Tenía lindas calles y muchos negocios de todo tipo. Creo que la población de Libava llegaba a aprox. 150.000 habitantes. En Libava no había facultades, solo teníamos liceos y un instituto técnico, pero no recuerdo que enseñaban en este instituto. La ciudad más importante era Riga, allí tenían que viajar los estudiantes para poder concurrir a las facultades. Mis padres y también mis tíos Itzik y León Halpern tenían almacén de comestibles cada uno por su cuenta pero cerca, en el barrio donde existía la gran fábrica de hierro. Mis padres además del almacén tenían también panadería todo en el mismo edificio. Mis padres compraron un edificio de 3 pisos de apartamentos modestos como para los trabajadores de la fábrica. Para nuestra familia teníamos en la planta baja como 6 piezas y una gran cocina.

No recuerdo si por aquella época existían jardines de infantes, más bien podría asegurar que no habían. Entonces ¿cómo aprendían los chicos judíos? Se formaba un grupo de 10 chicos más o menos de la misma edad y se encargaba a una persona mayor con conocimiento de hebreo y del Pentateuco y este nos enseñaba en hebreo a rezar y estudiábamos el Pentateuco traduciéndolo verbalmente al yidish. Pero nuestro padre también deseaba que aprendiéramos el hebreo como idioma, para este fin teníamos otro maestro ya más preparado y culto. Es importante señalar que en Rusia, Polonia y otros países del este se enseñaba un hebreo ashkenazí que además difiere en la pronunciación según la región donde uno vive y es diferente al hebreo sefaradí que ahora se utiliza como idioma oficial en Israel. Creo que tengo que ampliar mis recuerdos sobre nuestra casa. Nosotros vivíamos un nivel de vida cómodo pero no lujoso. Lo importante era que todos estudiábamos en escuelas particulares que papa tenía que pagar. Además teníamos como ya dije una amplia casa. Para mis tres hermanas que eran mayores que nosotros los varones se destinó un escritorio y dormitorio. Además teníamos una linda y grande sala, con piano y muebles de roble y un armario donde papá tenía varias colecciones especialmente encuadernadas de libros talmúdicos y otros para rezar en las fiestas judías tradicionales. Quiero explicarles que la casa en invierno se calentaba por medio de estufas que estaban amuradas en las paredes intermedias. Es decir la estufa daba en ambas piezas. Eran estufas altas, desde el piso al techo de ladrillos pero por fuera decoradas con hermosos azulejos. Por ejemplo del comedor diario la estufa daba a la pieza donde yo dormía con mi hermano Bernardo. La leña se ponía del lado del comedor diario y el calor pasa para la otra pieza también.

El edificio donde vivíamos era una esquina, por la puerta de la esquina se entraba al almacén. Para entrar a nuestra casa particular se podía entrar también por el almacén pero además teníamos otra puerta particular de “categoría” por donde entraban visitas etc. Al cruzar la puerta había un ambiente chico donde se colgaban los sobretodos. Si bien en casa estaba calientito en la calle hacía frío y teníamos que salir bien abrigados en invierno. Con guantes, gorras y buenos sobretodos. Los edificios eran construidos de tal manera que dejaban un gran patio descubierto que servia para múltiples usos que voy a detallar. Los apartamentos no tenían cuartos de baño, había que bañarse en las cocinas, tampoco tenían W.C. Entonces cada inquilino tenía su W.C. en el patio, también le correspondía a cada inquilino un box donde podía guardar sus cosas pero principalmente leña para calentar su apartamento en invierno. La leña que papá usaba para la panadería también se apilaba en el patio. Teníamos en el patio una bomba de agua manual. No había agua corriente. Cuando el tiempo era benigno los chicos jugábamos en el patio. Mi madre tenía en el patio un establo donde teníamos una vaca lechera. Así que nosotros aprovechábamos de múltiples maneras el patio.

Todo cambió cuando Alemania invadió en 1914 a Rusia. Como en Libava teníamos el puerto militar más importante de Rusia los alemanes ocuparon Libava para así paralizar las fuerzas navales rusas. Toda la invasión de los alemanes a nuestra ciudad trajo múltiples cambios. Se crearon escuelas alemanas y yo, Bernardo y Frida fuimos a este liceo: Paul Conradi. Era un liceo pago pero por ser tres alumnos de la misma familia teníamos una rebaja. Todos los profesores eran alemanes y había una materia que se llamaba Religión. Cuando tocaba esta materia los alumnos judíos tenían su clase separado de los cristianos. El maestro que nos enseñaba a los judíos se llamaba Sr. Waldstein. Y el que enseñaba a los cristianos era un Pastor no católico. Tiempo después conocimos mejor a este Pastor que sabía hebreo, latín y era muy culto y liberal. También teníamos otros profesores que eran muy bien preparados. Recuerdo al de historia, se llamaba Sr. Speer. También era muy culto, sabia hebreo, griego, latín, etc. El “Paul Conradi” era escuela primaria y liceo (en alemán liceo se dice gymnasium). En el primer año de liceo se tenía que optar por estudiar latín o matemáticas. El latín era obligatorio saber para poder seguir la carrera de medicina o farmacia ya que los productos medicinales tenían nombres en latín. Quiero hacer notar que en aquel entonces no existían remedios preparados. El médico hacía una receta de los productos que había que integrar para el remedio. De manera que tanto el farmaceuta como el médico tenían que saber el latín. Mi hermano Bernardo que quería estudiar medicina tuvo que estudiar latín (clásicos). Yo en cambio que pensaba en ingeniería tenía más clases de matemática y también dibujo técnico. Mi hermana Frida en cambio estudiaba francés por ser la carrera humanista. El inglés ni figuraba como materia. Teníamos todos los estudios en idioma alemán y también figuraba el idioma ruso como materia obligatoria.

Desde que Alemania ocupaba nuestra ciudad su nombre fue Libau y se comenzó a hablar de los Estados Bálticos. Bajo la ocupación alemana no lo pasábamos muy mal. Había escasez de alguna comida. Pero estos alemanes no eran racistas anti-judíos – se portaban amablemente con nosotros. Pero mi padre tuvo que ceder una pieza en nuestra casa particular para que la ocupara un teniente alemán. Frente a nuestra casa había un terreno y en él bajo las órdenes de éste teniente había un grupo de soldados alemanes que una vez por día hacían ejercicios militares. En general existía una razonablemente buena relación entre los alemanes y la población civil. En la época que todavía no habíamos sido ocupados, es decir antes de 1914, quiero aquí hacer algunas anotaciones. El ferrocarril que salía de Libava iba al interior de Rusia llegaba a una ciudad de nombre Romsk. éste tren llevaba y traía mercadería y pasajeros desde cerca de Siberia. Y nuestra ciudad era la estación final. Por lo tanto había en Libava grandes talleres para el arreglo de locomotoras etc. De manera que nosotros teníamos una clientela en el almacén y panadería de obreros y empleados tanto de la fábrica de hierro como de los del ferrocarril y que nos permitía vivir razonablemente bien. Al ser ocupados en 1914 por los alemanes se cortaron los viajes del tren y se paró el trabajo en la fábrica metalúrgica. Todo esto perjudicó mucho a nuestra familia económicamente. De los anos 1914 a 1918 recuerdo sólo que hubo bombardeos cerca de nuestra casa. En estos casos todos los habitantes de nuestro edificio y otros vecinos venían a nuestra casa y nos resguardábamos en la panadería que era en el sótano muy sólido. Por suerte, ninguna bomba cayó en nuestra casa.

Cuando la guerra terminó en 1918 fueron creados por los vencedores de la guerra que eran Francia, Rusia, Inglaterra y EE.UU. tres países bálticos: Estonia, Lituania y Letonia. Además en 1917 en la Rusia del Zar Nicolás II estalló la revolución comunista y mataron a muchos rusos, entre ellos al Zar y toda su familia. Letonia que tiene su propio idioma se llama ahora Latvia y nuestra ciudad de Libau se llama Liepaja (la “j” se pronuncia como “y”). La capital de Latvia es Riga. Pero los letones no eran muy simpatizantes de los judíos. En Liepaja había una linda y culta comunidad judía. Muchos médicos, dentistas y abogados y también importantes comerciantes. A partir de la creación de la Republica de Latvia a fines de 1918 tuvimos que estudiar además del alemán y ruso también el idioma letón. Para los alumnos que querían ingresar en alguna facultad les exigían un examen de éste idioma. El idioma letón no tiene ningún parentesco ni con el ruso ni con idiomas anglo-sajones. La república de Latvia tiene aprox. 64.000 km² y una población de aprox. 2.000.000 de habitantes en 1918. Como ya dije antes la situación económica de nuestra familia estaba empeorando y con la llegada del gobierno letón se estaba decayendo cada vez más. A mi papá le era difícil seguir pagando los estudios de los hijos y se estaba endeudando. Naturalmente siempre tenía su negocio y el edificio de apartamentos pero era muy difícil encontrar un comprador.

En el ínterin falleció mi tío Alter Halpern y mi tío León Halpern vivía en Kovno (capital de Lituania) y por asuntos políticos tuvo que alejarse de allí urgentemente. Así que apareció en Liepaja por el año 1923 y toda la familia tratamos de ayudarle para que pudiera ausentarse a otro país. Después de aconsejarse eligió Uruguay. A Norteamérica no dejaban entrar. Al año más o menos nos hizo saber que en el Uruguay los estudios de cualquier tipo eran gratuitos. Así que mi padre aconsejó a mi hermano Bernardo, que ya había hecho bachillerato, que vaya a Montevideo donde vivía mi tío León con su señora, para poder seguir estudiando Medicina. Pero unos años antes había llegado de Lituania nuestro primo León Konichetzky que tampoco podía ganarse su sustento en Lituania. Así que trabajó algunos años con el tío Alter. Pero al fallecer éste y haberse deteriorado la situación económica en toda Latvia también él decidió irse al Uruguay con Bernardo. Ambos tenían en 1925 casi 19 años. Al llegar a Montevideo León K. y Bernardo se alojaron en la casa del tío León Halpern. Naturalmente no sabían el idioma castellano y León K. se puso a vender baratijas en las calles y Bernardo encontró trabajo con un vidriero que arreglaba claraboyas. Por aquel entonces las casas tenían una pieza central, la llamaban patio, tipo living, con techo de vidrio (claraboya). Este techo era movible, se corría para un costado y en el verano dejaba entrar aire. Estos vidrios naturalmente se rompían frecuentemente y éste era el trabajo que hacía Bernardo, arreglar los vidrios que se rompían. Así que la luz en la casa entraba por dicha claraboya porque las demás piezas no tenían ventanas, solamente sus puertas tenían vidrio y la luz entraba desde la claraboya.

Por 1924 o 1925 mi hermana mayor Ana se casó con un sastre de señoras, se llamaba así porque hacía sólo tapados o trajes sastre para damas, de medida exclusivamente. El apellido del marido de Ana era Abram Bauman, tenía una madre viuda y una hermana. Económicamente se defendían bien. Habiéndose afincado bastante bien Bernardo en Montevideo mis padres comenzaron a planificar para que el resto de nuestra familia vaya también al Uruguay. Pero Bernardo me escribió que dejara el liceo y que vaya a aprender algún oficio, lo que me facilitaría a encontrar trabajo en Montevideo. En aquel entonces se había justo organizado en Liepaja una Escuela ORT que era naturalmente apoyada por la ORT Mundial para enseñar a jóvenes judíos algún oficio. Nuestra escuela enseñaba carpintería, tornería, mecánica y herrería. Había clases prácticas para aprender el oficio y además teníamos clases teóricas donde enseñaban dibujo, matemática, etc. Como yo tenía conocimientos teóricos más que suficientes me dediqué de lleno a aprender el trabajo manual. Así aprendí algo de herrería, tornería y mecánica manual.

El problema de mis padres era vender la casa de aptos. y el negocio juntos. Se demoró bastante pero por suerte apareció un letón (no judío) que estuvo como 20 años en Brasil y a la vejez quería volver a vivir en Latvia ya que era su lugar de nacimiento. Este fue el hombre que nos compró todo y así pudimos emprender viaje hacia el Uruguay. De Liepaja viajamos por tren hasta Hamburgo y luego en el barco “Würtenberg” a Montevideo. La primer noche en el barco yo oía ruidos de platos rotos, de muebles que se movían y mucho movimiento. A la otra mañana nos informaron que una tormenta había arrancado un ancla y tuvimos que volver al puerto de Hamburgo para reparar los destrozos. Después el viaje fue placentero. Viajaban judíos de diferente orígenes pero mayormente de Lituania, Polonia, etc. También viajaban muchos españoles. Por primera vez vi en el barco tomar a algunos españoles mate en bombilla y no supe explicarme qué era. Nosotros salimos a principio de noviembre 1926 de Hamburgo y llegamos creo el 26 de nov. de 1926 a Montevideo. Latvia Memoir

Latvia Memoir

by Aron Porzecanski (1909-2003)


I was born in 1909 in the city of Libava (Libau), in the province of Courland in Tsarist Russia. We were seven brothers: 3 girls Ana, Berta and Frida, and 4 boys Bernardo, Aron, Abram and Nachman. They were born in the order that I named them, first the girls and then the boys followed. My parents were traditional Jews but not very religious. My father’s name was Kusiel (which comes from the Hebrew name Yekutiel) and my mother’s name was Lina. My mother was an orphan, she lost her parents at a young age and was raised by my uncle and also by her older brother Alter Halpern, who was a very cultured man in Talmud, had a good economic position, was married to a cousin and had 5 children. Besides, my mother had 2 more brothers, Itzik and Leon Halpern. Both were very studious and educated in both Talmud and Russian. Leon Halpern participated as a soldier in the Russo-Japanese war of 1905 and also fought as a Russian soldier in the First World War from 1914 to 1918 and was a prisoner of war in Germany. There he learned the German language, which served him well when many years later he arrived in Montevideo. My mother also had an older sister, her name was Sheine-Rochel (from Rachel) but she lived in Lithuania, was married and had 6 children, and became a widow. This whole family of my aunt Scheine-Rochel arrived in Montevideo in 1926. On my father’s side I remember seeing my grandfather who came to visit us in Libava. I must have been 6 or 7 years old, I saw a thin man with a white beard but unfortunately I don’t remember exchanging a single word with him. My paternal grandmother’s name was Tamara, I never met her.

My paternal grandparents lived in Simna, a small city in Lithuania. My grandfather had a farm and also a bar. My father was also a native of Simna and to be able to marry my mother he had to get documents proving he was certified baker, because in the province of Courland no Jews from other provinces were allowed to settle. My father knew the Russian language very well and naturally the Jews there all spoke Yiddish and there were newswpapers in Yiddish. My father was a fervent supporter of giving his children a good education and also encouraged and insisted that some of the children study music. To that end we had a grand piano at home and my sister Frida studied for several years and played beautiful Jewish songs on Friday nights. My father bought a violin for my brother Bernardo and made him study it for some time. When I was born it was very difficult for Jews to study in the state high schools. There was a provision called "numerus clausus", this meant that only one Jewish student could enter the school if there were nine Christian students. In other words, only 10% of students in high schools could be of Jewish origin. In college it was even worse. Many Jews who wanted to finish a university career converted to the Christian faith and thus could enter the faculties and study. Naturally, once they obtained the title, they returned to the Jewish community.

The province of Courland had many German landowners and also in the city of Libava near our house there was a very important iron products factory that belonged to Becker & Co., doubtless of German origin. This factory employed approximately one thousand workers. They used iron scrap they melted and with the new material they produced nails, shovels, axles for cars, all kinds of wires and many other things that I don’t remember anymore. I had the opportunity to visit the entire factory with my school’s students. Throughout the neighborhood there were flames of foundry furnaces. Our city Libava was very beautiful as it was surrounded by the Baltic Sea, we had a beach that extended to Germany. Keep in mind that I talk about borders and events that happened before 1914. After the First World War 1914-1918 naturally everything changed. I return now to Libava. We had houses with rooms built on the beach and everything that is necessary for bathers. But the water was quite cold, we bathed with water from 14 to 16 degrees. The ambient temperature in the summer was from 23 to 25 degrees and in the winter a lot of snow and temperatures down to 20 to 23 degrees below zero. There was also a building where you could take hot sea baths. But at that time we were all young and we spent 5 or 6 hours on the beach in the sun because the sun was not as warm as it is here in Montevideo. The main beach was reached by a tree-lined avenue with beautiful villas everywhere. We also had electric trams that ran throughout the city.

Libava was also very important because it had a commercial port, another port that carried wood that arrived from within Russia, and finally another military port that could not be visited. Our city was divided by the commercial port, we lived near the railway station. The part before arriving at the port that had a bridge was called the new city. They were modest neighborhoods where many workers and employees lived. Passing the bridge over the port was old Libava. It had beautiful streets and many businesses of all kinds. I think the population of Libava reached approx. 150,000 inhabitants. In Libava there were no colleges, we only had high schools and a technical institute, but I don’t remember what they taught in this institute. The most important city was Riga, there the students had to travel to attend college. My parents and also my uncles Itzik and Leon Halpern each had grocery stores of their own nearby, in the neighborhood where the great iron factory was. My parents, in addition to the grocery store, also had a bakery all in the same building. My parents bought a 3-story building of modest apartments for factory workers. For our family we had on the ground floor about 6 rooms and a large kitchen.

I do not remember if at that time there were kindergartens, I am rather sure they did not exist. So how did the Jewish boys learn? A group of 10 boys of about the same age was formed and an elderly person with knowledge of Hebrew and the Pentateuch (Torah) was in charge and he taught us in Hebrew to pray and we studied the Pentateuch by verbally translating it into Yiddish. But our father also wanted us to learn Hebrew as a language, for this purpose we had another teacher already more prepared and educated. It is important to note that in Russia, Poland and other countries in the East, an Ashkenazi Hebrew was taught that also differs in pronunciation according to the region where one lives and is different from the Sephardic Hebrew that is now used as the official language in Israel. I think I should elaborate on my memories about our house. We enjoyed a comfortable but not luxurious standard of living. The important thing was that we all studied in private schools that our father paid for. We also had as I said a large house. For my three sisters who were older than us boys, a desk and bedroom were set aside. We also had a nice and large room, with piano and oak furniture and a book case where our father had several specially bound collections of Talmudic books and others to pray at traditional Jewish holidays. I want to explain that the house in winter was heated by stoves that were contained within the intermediate walls. In other words, the stove heated both rooms. They were high stoves, from the floor to the brick ceiling, framed by beautiful tiles. For example, the stove in the regular dining room also heated the room where I slept with my brother Bernardo. The wood was put on the side of the dining room and the heat passed to the other room as well.

The building where we lived was in a street corner, and through the corner door you entered the warehouse. To enter our private house you could also enter through the warehouse but we also had another private door of “category” where visitors entered etc. Upon crossing the door there was a small hall where the overcoats were hung. While it was warm at home, outside it was very cold and we had to be well dressed in winter, with gloves, caps and good overcoats. The buildings were constructed in such a way that they left a large uncovered yard that served multiple uses that I will detail. The apartments did not have bathrooms, they had to bathe in the kitchens, and they did not have a toilet, so each tenant had his own toilet in the yard. Each tenant also had a storage crate where he could store his things but mainly firewood to heat his apartment in winter. The wood that my father used for the bakery was also stacked in the yard. We had a manual water pump in the yard – theere was no running water. When the weather was good the boys played in the yard. My mother had a stable in the yard where we had a cow for milking. So we took advantage of the yard in many ways.

Everything changed when Germany invaded Russia in 1914. Since in Libava we had the most important military port in Russia, the Germans occupied Libava in order to paralyze the Russian naval forces. The German invasion of our city brought many changes. German schools were created and I, Bernardo and Frida went to this high school: Paul Conradi. It was a private high school but we had a discount for being three students from the same family. All teachers were Germans and there was a subject called Religion. When this subject came around, the Jewish students had a separate class from the Christians. The teacher who taught us Jews was called Mr. Waldstein. And the one who taught the Christians was a non-Catholic pastor. Sometime later we met this Pastor who knew Hebrew, Latin and was very cultured and liberal. We also had other teachers who were very well prepared. I remember the one in history, his name was Mr. Speer. He was also very cultured, knew Hebrew, Greek, Latin, etc. The "Paul Conradi" was both an elementary school and a high school (in German high school is called gymnasium). In the first year of high school you had to choose to study Latin or mathematics. Latin was compulsory if you wanted to follow a career in medicine or pharmacy, since all medical products had Latin names. I want to point out that at that time there were no prepared drugs. The doctor wrote in his prescription all the products that had to be mixed for the drug, so both the pharmacist and the doctor had to know Latin. My brother Bernardo who wanted to study medicine had to study Latin (classics). In contrast I thought more about engineering so I took more math classes and also technical drawing. My sister Frida, on the other hand, studied French because she pursued a humanist career. English was not even a subject. All studies were in the German language and Russian was also compulsory.

Since Germany occupied our city, its name was Libau and the Baltic States began to be talked about. Under German occupation we did not have a very bad time. There was a shortage of some foods. But these Germans were not anti-Jewish racists – they behaved kindly to us. But my father had to give up a room in our private house for a German lieutenant to occupy. In front of our house there was a plot of land and in it under the orders of this lieutenant there was a group of German soldiers who once a day did military exercises. In general there was a reasonably good relationship between the Germans and the civilian population. At the time we had not yet been occupied, that is before 1914, I want to make some notes here. The railroad that left Libava went to the interior of Russia and arrived at a city named Romsk. This train carried and brought merchandise and passengers from near Siberia. And our city was the final stop. Therefore, there were large workshops in Libava for locomotive repairs, etc. So we had a clientele in the warehouse and bakery of workers and employees of both the iron factory and those of the railroad and that allowed us to live reasonably well. When the Germans occupied in 1914, the train trips were cut and the work in the metallurgical factory was stopped. All this hurt our family financially. From the years 1914 to 1918 I remember only that there were bombings near our house. In these cases all the inhabitants of our building and other neighbors came to our house and we took shelter in the bakery that was in the basement. Fortunately, no bomb ever hit our house.

When the war ended in 1918 the victors who were France, Russia, England and the USA created three Baltic countries: Estonia, Lithuania and Latvia. Also in 1917 in Tsar Nicholas II’s Russia the communist revolution broke out and many Russians were killed, including the Tsar and his whole family. Latvia with its own language became its own country and our city of Libau was called Liepaja (the "j" is pronounced as "y"). The capital of Latvia was Riga. But the Latvians were not very supportive of the Jews. In Liepaja there was a beautiful and cultured Jewish community – many doctors, dentists and lawyers and also important merchants. From the creation of the Republic of Latvia at the end of 1918 we had to study in addition to German and Russian also the Latvian language. Students who wanted to enter college were required to take an exam in this language. The Latvian language has no kinship either with Russian or with Anglo-Saxon languages. The Republic of Latvia had approx. 64,000 km² and a population of approx. 2,000,000 inhabitants in 1918. As I said before the economic situation of our family was getting worse and with the arrival of the Latvian government it was declining more and more. It was difficult for my dad to continue paying for his children’s studies and he was getting into debt. Naturally he always had his business and the apartment building but it was very difficult to find a buyer.

In the meantime my uncle Alter Halpern died and my uncle Leon Halpern lived in Kovno (capital of Lithuania) and for political reasons he had to get away from there urgently. So he appeared in Liepaja in 1923 and the whole family tried to help him so that he could leave for another country. After asking around for advice he chose Uruguay. North America would not admit people. After about a year or so he let us know that in Uruguay studies of any kind were free. So my father advised my brother Bernardo, who had already finished high school, to go to Montevideo where my uncle Leon lived with his wife, to go study medicine. But a few years before our cousin Leon Konichetzky had arrived from Lithuania because he could not earn his livelihood in Lithuania either. So he worked some years with Uncle Alter. But when he died and the economic situation deteriorated throughout Latvia, he also decided to go to Uruguay with Bernardo. Both were almost 19 years old in 1925. Upon arriving in Montevideo Leon K. and Bernardo stayed at Uncle Leon Halpern’s house. Naturally they did not know the Spanish language and Leon K. started selling trinkets in the streets and Bernardo found work with a glassmaker who fixed skylights. At that time the houses had a central yard, called a patio, like a kind of living room, with a glass roof (skylight). This roof was movable, it ran to one side and in the summer it let air in. These glasses naturally broke frequently and this was the work that Bernardo did, fix the broken glass. So the light in the house came through that skylight because the other rooms had no windows, only the doors had windows and the light entered via the skylight.

By 1924 or 1925, my older sister Ana had married a ladies’ tailor, he was called that because he only made only coats or dresses for ladies, custom measured. Ana’s husband’s name was Abram Bauman, he had a widowed mother and a sister. Economically they did pretty well. With Bernardo having settled quite well in Montevideo, my parents began to plan for the rest of our family to also go to Uruguay. But Bernardo wrote me telling me to leave high school and learn a trade, which would make it easier for me to find work in Montevideo. At that time an ORT School had just been organized in Liepaja that was naturally supported by the World ORT to teach young Jews some trade. Our school taught carpentry, turnery, mechanics and blacksmithing. There were practical classes to learn the trade and we also had theoretical classes where they taught drawing, math, etc. As I had more than enough theoretical knowledge, I devoted myself to learning manual work. So I learned some blacksmithing, turning and manual mechanics.

My parents’ problem was to sell the apt house. and the business together. It took a long time but luckily a Latvian (non-Jew) appeared who had spent some 20 years in Brazil and at old age he wanted to return to live in Latvia since it was his birthplace. This was the man who bought everything from us and then we could make the trip to Uruguay. From Liepaja we traveled by train to Hamburg and then sailed in the ship “Würtenberg” to Montevideo. The first night on the ship I heard noises of broken plates, moving furniture and much movement. The next morning we were informed that a storm had torn off an anchor and we had to return to the port of Hamburg to repair the damage. Afterwards the trip was pleasant. Jews from different backgrounds traveled but mostly from Lithuania, Poland, etc. Many Spaniards also traveled. I saw some Spaniards take mate with the metal perforated straw on the ship for the first time in my life, and I could not understand what it was. We left Hamburg at the beginning of November 1926 and arrived I think on November 26 to Montevideo.

זכרונות מלטביה

מאת אהרון פורזקנסקי (1909-2003)


נולדתי ב-1909 בעיר ליבאווה, שבמחוז קורלאנד ברוסיה הצאריסטית. היינו שבעה אחים: 3 בנות: חנה ברטה ופרידה, ו-4 בנים: ברנרדו, אהרון, אברהם ונחמן. הם נולדו לפי הסדר שבו הזכרתי אותם, מהגדולים לקטנים. הוריי היו יהודים מסורתיים אבל לא מאד דתיים. לאבי קראו קוסיאל (שבא מהשם העברי יקותיאל) ולאמי לינה. אמי הייתה יתומה, איבדה בגיל מאד צעיר את שני הוריה וגודלה ע"י דודי, שהיה גם אחיה הבכור, אלטר הלפרן, שהיה מאד בקיא בתלמוד, היה במצב כלכלי טוב, היה נשוי לדודנית והיו לו 5 ילדים. חוץ ממנו היו לאמי עוד 2 אחים, איציק ולאון הלפרן. שניהם היו מאד שקדניים ובקיאים בתלמוד וגם ברוסית. לאון הלפרן לחם במלחמת 1905 בין רוסיה ויפן ולחם גם כחייל רוסי במלחמת העולם הראשונה, והיה שבוי מלחמה בגרמניה. שם הוא למד היטב את השפה הגרמנית אשר הואילה לו מאד כשהגיע למונטווידאו לאחר כמה שנים. לאמי הייתה גם אחות בכורה, שמה היה שיינה רוחל (מלשון רחל), אבל היא התגוררה בליטא, היו לה 6 ילדים והייתה אלמנה. כל משפחתה של דודתי זו שיינה רוחל הגיעה למונטווידאו בשנת 1926. מצד אבי אני זוכר שראיתי את סבי כשבא לבקר אותנו בליבאווה. אני מניח שהייתי אז בן 6 או 7, ראיתי איש רזה עם זקן לבן אבל לצערי אני לא זוכר שהחלפתי איתו מילה. לסבתי מצד אבי קראו תמרה, מעולם לא פגשתי אותה.

הורי אבי התגוררו בסימנה, עיירה קטנה בליטא. סבי היה בעל משק וגם חנות משקאות. אבי נולד בסימנה וכדי להתחתן עם אמי היה עליו להשיג מסמכים המעידים על מקצוע של אופה, כי היה איסור על הגירת יהודים למחוז קורלאנד. אבי שלט היטב בשפה הרוסית וכמובן שכל היהודים דיברנו יידיש והיו גם עיתונים ביידיש. אבי דגל מאד בהענקת חינוך לילדיו וגם עודד אותנו מאד ללמוד מוזיקה. לשם כך ניצב בביתינו פסנתר גדול, ואחותי פרידה למדה פסנתר במשך כמה שנים והייתה מנגנת שירים יהודים בליל שבת. לאחי ברנרדו אבי קנה כינור ושלח אותו ללימודים כמה זמן. בתקופה שבה נולדתי היה מאד קשה ליהודים ללמוד בתיכונים הרשמיים. הייתה תקנה בשם "נומרוס קלאוזוס" אשר הגבילה כניסת תלמיד יהודי אחד על כל תשעה תלמידים נוצריים. כלומר רק עשירית ממניין התלמידים יכול היה להיות יהודי. באוניברסיטאות המצב היה אף יותר גרוע. הרבה יהודים שרצו לקבל תואר אקדמאי היו ממירים את דתם לנצרות כדי להתקבל לאוניברסיטה וללמוד. כמובן שברגע שקיבלו את התואר היו שבים לקהילה היהודית.

במחוז קורלאנד היו הרבה בעלי משק גרמנים וגם בעיר ליבאווה קרוב לביתינו היה מפעל חשוב מאד למוצרי ברזל שהיה שייך לחברת "בקר", ללא ספק ממוצא גרמני. במפעל עבדו כאלף עובדים. חומר הגלם היו גרוטאות מתכת, אותן היו מתיכים ומייצרים מהן מסמרים, אתי חפירה, צירים לעגלות, חוטי מתכת מסוגים שונים, ועוד תוצרים שאיני זוכר עוד. הייתה לי הזדמנות לבקר במפעל עם תלמידי בית הספר. להבות תנורי ההתכה נראו מכל עברי השכונה. ליבאווה עירנו הייתה מאד יפה כיוון שהייתה מוקפת ע"י הים הבאלטי, היה לנו חוף ים שהגיע עד גרמניה (קחו בחשבון שאני מתייחס לגבולות של לפני 1914 - אחרי מלחמת העולם הראשונה הכל כמובן השתנה). אני חוזר עתה לליבאווה. היו לנו על חוף הים בתים בנויים עם חדרים וכל מה שדרוש למתרחצים. אבל המים היו די קרים, היינו מתרחצים כשטמפרטורת המים הייתה בין 14 ל-16 מעלות. בקיץ מידות החום הגיעו לכדי 23-25 מעלות, ובחורף היה שלג והטמפרטורות ירדו ל-20 או 23 מעלות מתחת לאפס. היה גם בניין שאפשר היה להתרחץ בו במים חמים. אבל אז היינו כולנו צעירים והיינו מבלים בחופשה 5 או 6 שעות ביום בחוף הים מתחת לשמש, כי השמש לא חיממה כפי שהיא עושה כאן במונטווידאו. לחוף המרכזי היו מגיעים דרך שדרה עם עצים ובתים יפהפיים משני הצדדים. היו גם חשמליות שהסתובבו בכל העיר.

חוץ מזה ליבאווה הייתה מאד חשובה כי היה בה נמל מסחרי, עוד נמל להטענת עצים שהגיעו עמוק מתוך רוסיה, ולבסוף עוד נמל צבאי אשר אסור היה לבקר בו. עירנו נחצתה ע"י הנמל המסחרי, אנחנו התגוררנו קרוב לתחנת הרכבת. לשכונה שקדמה לנמל ושהיה בה גשר קראו העיר החדשה. הייתה זו שכונה צנועה בה התגוררו הרבה פועלים ושכירים. מעבר לגשר והנמל הייתה העיר העתיקה. היו בה רחובות יפים והרבה חנויות מכל מיני סוגים. נדמה לי שאוכלוסיית ליבאווה הגיעה לכ-150 אלף תושבים. בליבאווה לא היו אוניברסיטאות, רק תיכונים ומכללה טכנולוגית אחת, אך אינני זוכר מה לימדו בה. העיר החשובה ביותר הייתה ריגה, לשם היו נוסעים הסטודנטים שרצו ללמוד באוניברסיטה. להוריי וגם לדודיי איציק וליאון הלפרן היו חנויות מכולת קרובות אחת לשנייה, בשכנות למפעל הברזל הגדול. חוץ מחנות המכולת להוריי היתה גם מאפייה באותו בניין. הוריי קנו בניין בן 3 קומות עם דירות צנועות המתאימות לפועלי המפעל. לרשות משפחתנו עמדו משהו כמו 6 חדרים ומטבח גדול בקומת הקרקע.

לא זכור לי אם באותה תקופה היו גני ילדים, למען האמת אני כמעט בטוח שלא היו. אז איך למדו הילדים היהודים? היתה מתארגנת קבוצה של בערך 10 ילדים בני אותו גיל פחות או יותר והיו מפקידים עליה בוגר בעל ידע בעברית ובתורה והוא היה מלמד אותנו להתפלל בעברית והיינו גם לומדים תורה ומתרגמים אותה ליידיש. אבל אבינו גם רצה שנלמד עברית כשפה, למטרה זו היה לנו מורה אחר יותר משכיל ומתקדם. חשוב להדגיש שברוסיה, פולין ועוד מדינות מזרח אירופה לימדו עברית אשכנזית שמשתנה בהתאם לאזור המגורים והיא שונה מהעברית הספרדית אשר משמשת כיום כשפה רשמית של ישראל. אני חייב להרחיב בנושא הבית. רמת החיים שלנו היתה נוחה אך לא מפוארת. החשוב הוא שכולנו למדנו בבתי ספר פרטיים שאבא היה משלם עבורם. חוץ מזה היה לנו כפי שכבר ציינתי בית מרווח. לשלוש אחיותינו הגדולות מאיתנו הבנים היו מיועדים מכתבה וחדר שינה. חוץ מזה היה לנו סלון גדול ויפה עם פסנתר ורהיטי עץ אלון וארון ספרים בו החזיק אבא כמה מערכים של ספרי תלמוד בכריכה מיוחדת ועוד ספרי תפילה לחגים היהודים המסורתיים. אני רוצה להסביר לכם שבחורף היו מחממים את הבית באמצעות תנורים שהיו קבועים בתוך הקירות הפנימיים. כלומר, כל תנור פנה לשני חדרים. אלה היו תנורים גבוהים, מהרצפה עד התקרה עשוים מלבנים אבל מקושטים מבחוץ עם אריחים יפהפיים. למשל תנור חדר האוכל חימם גם את החדר בו ישנתי עם אחי ברנרדו. את בולי העץ היו מניחים מצד חדר האוכל והחום היה עובר גם לחדר הסמוך.

הבניין בו התגוררנו היה פינתי, הדלת הפינתית פנתה לחנות המכולת. אפשר היה להיכנס לבית גם דרך חנות המכולת אבל הייתה לנו גם דלת פרטית "ברמה" דרכה נכנסו אורחים וכו'. מעבר לדלת היה חדר קטן בו אפשר היה לתלות מעילים. גם אם הבית היה מחומם, בחוץ שרר קור, והיה עלינו לצאת לבושים היטב בחורף. עם כפפות, כובעים, ומעילים עבים. הבניינים נבנו בצורה כזאת שהיתה להם חצר גדולה ופתוחה ששימשה לכמה מטרות אותן אסביר. בדירות לא היו חדרי אמבטיה, היה צריך להתרחץ במטבחים. גם לא היו שרותים. לכל דייר היתה אסלה בחצר, לכל דייר הייתה גם תיבה בה היה יכול לאכסן את חפציו אבל במיוחד בולי עץ להסקת דירתו בחורף. בולי העץ ששימשו את אבא למאפיה גם נאגרו בחצר. הייתה לנו בחצר גם משאבת מים ידנית. לא היה לנו חיבור מים. במזג אוויר נוח אנחנו הילדים שיחקנו בחצר. אמי החזיקה בחצר אורווה ובה פרה חולבת. כך שניצלנו את החצר בכל מיני דרכים.

הכל השתנה כשגרמניה פלשה לתוך רוסיה ב-1914. כיוון שבליבאווה שכן הנמל הצבאי החשוב ברוסיה, הגרמנים כבשו את ליבאווה כדי לשתק את הצי הרוסי. פלישת הגרמנים לעירנו הביאה עימה שינויים רבים. הוקמו מוסדות לימוד גרמניים ואני, ברנרדו ופרידה התחלנו ללמוד בתיכון "פאול קונרדי". זה היה תיכון פרטי בתשלום אבל הייתה לנו הנחה כיוון שהיינו 3 אחים. כל המרצים היו גרמנים והיה מקצוע בשם דת. בזמן השיעור הזה התלמידים היהודים קיבלו שיעור נפרד מזה של הנוצרים. למורה שלימד אותנו היהודים קראו מר וולדשטיין. המורה שלימד את הנוצרים היה כומר לא קתולי. לאחר זמן היכרנו את הכומר הזה יותר לעומק והסתבר שהוא ידע עברית, לטינית, והיה מאד משכיל וליבראלי. היו לנו מרצים אחרים ברמה מאד טובה. זכור לי המרצה להיסטוריה, שמו היה מר שפר. היה גם מאד משכיל, ידע עברית, יוונית, לטינית, וכו'. ה"פאול קונרדי" היה בית ספר יסודי ותיכון (או, בגרמנית, "גימנזיה"). בשנה א' של התיכון היה צריך לבחור לטינית או מתמטיקה. לטינית הייתה תנאי חובה להמשך לימודי רפואה או רוקחות כיוון שלכל התרופות היו שמות לטיניים. ברצוני להדגיש שבאותה תקופה לא היו תרופות מוכנות מראש. הרופא היה רושם במרשם איזה מרכיבים יש לערבב ע"מ ליצור את התרופה. כך שהן הרופא הן הרוקח היו חייבים לשלוט בלטינית. אחי ברנרדו שרצה ללמוד רפואה היה צריך ללמוד לטינית (לימודים קלאסיים). אני לעומת זאת חשבתי יותר על הנדסה ולכן היו לי יותר שיעורים במתמטיקה ושירטוט טכני. אחותי פרידה לעומת זאת למדה צרפתית כי חשבה על קריירה הומאנית. לא היה מקצוע אנגלית. כל הלימודים היו בשפה הגרמנית, והשפה הרוסית הייתה מקצוע חובה.

מאז שגרמניה כבשה את עירנו שמה הוסב לליבאו והתחילו דיבורים על המדינות הבאלטיות. המצב תחת הכיבוש הגרמני לא היה רע. הורגש מחסור מסוים בכמה מצרכים. אבל גרמנים אלו לא היו גזענים אנטישמיים - הם התנהגו אלינו באדיבות. אבל אבי היה צריך לוותר על חדר אחד בבניין לטובת סגן גרמני. מול הבית היה מגרש ובו פעם ביום הייתה קבוצת חיילים גרמניים מקיימת תרגילים צבאיים תחת פיקודו של אותו קצין. באופן כללי שררו יחסים טובים בין האוכלוסיה האזרחית והגרמנים. אני רוצה כאו לרשום כמה דברים על התקופה שלפני הכיבוש, כלומר לפני 1914. מסילת הברזל שיצאה מליבאווה לכיוון רוסיה הגיעה לעיר בשם רומסק, הקו הזה הוביל נוסעים וסחורות מקרוב לסיביר. ועירנו הייתה התחנה הסופית. לכן היו אצלנו מוסכים גדולים לתיקון קטרים וכו'. כך שהיו לנו לקוחות בחנות המכולת ובמאפיה מקרב פועלי מפעל המתכות ומוסכי הרכבת וזה איפשר לנו לקיים רמת חיים סבירה. לאחר הכיבוש הגרמני ב-1914 הופסקה תנועת הרכבות וגם העבודה במפעל המתכות הפסיקה. כל זה פגע מאד מבחינה כלכלית במשפחתנו. בין השנים 1914 ו-1918 זכורות לי כמה הפצצות קרובות לביתנו. במקרים האלו כל תושבי הבניין שלנו וגם שכנים היו מגיעים אלנו והיינו מחפשים מקלט במאפייה שהייתה גם מרתף מאד מוצק. למזלנו אף פצצה לא פגעה בביתנו.

בתום המלחמה ב-1918 נוצרו ע"י המדינות המנצחות שהיו ארה"ב, צרפת, רוסיה ואנגליה, שלוש מדינות באלטיות: לטביה, ליטא, ואסטוניה. חוץ מזה ב-1917 פרצה המהפכה הקומוניסטית ברוסיה של צאר ניקולאס השני והרבה רוסים נהרגו, כולל הצאר ומשפחתו. העיר ליבאו קיבלה את השם לייפאיה ובירת לטביה הייתה ריגה. אבל הלטבים לא חיבבו את היהודים. בלייפאיה הייתה קהילה יהודית מאד יפה ומשכילה. הרבה רופאים, רופאי שיניים, עורכי דין, וסוחרים חשובים. מרגע הקמת רפובליקת לטביה בשלהי 1918 נאלצנו ללמוד חוץ מגרמנית ורוסית גם לטבית. בוגרים אשר רצו להתקבל לאוניברסיטה נדרשו להיבחן בשפה זו. לשפה הלטבית אין שום קשר לא לרוסית ולא לשפות אנגלו-סכסיות. ב-1918 מנתה רפובליקת לטביה כ-64 אלף קמ"ר וכ-2 מיליון תושבים. כפי שכבר הזכרתי מצבה הכלכלי של משפחתנו הלך והדרדר ועם הגעת הממשל הלטבי זה נהיה אף יותר גרוע. אבא שלי התקשה להמשיך לשלם את שכר הלימוד של ילדיו והתחיל לשקוע בחובות. כמובן שהחזיק בבניין הדירות והחנויות אבל היה קשה למצוא קונה.

בינתיים נפטר דודי אלטר הלפרן ודודי ליאון הלפרן התגורר בקובנו (בירת ליטא) אבל נאלץ להתרחק משם באופן דחוף בגלל עניינים מדיניים. כך שב-1923 הופיע בלייפאיה וכל המשפחה ניסתה לעזור לו כדי שיוכל להשתקע במדינה אחרת. לאחר התייעצות בחר באורוגואי. לצפון אמריקה לא הרשו להיכנס. לאחר כשנה הודיע לנו שבאורוגואי כל הלימודים הם חינם. כך קרה שאבי ייעץ לאחי ברנרדו, שכבר הייתה לו בגרות, לנסוע למונטווידאו איפה שדודי ליאון ואשתו התגוררו, על מנת ללמוד רפואה. אבל כמה שנים קודם לכן הגיע מליטא בן-דודנו ליאון קוניכצקי שגם לא הצליח להתפרנס בליטא. כך שהוא עבד כמה שנים עם הדוד אלטר. אבל לאחר פטירתו של אלטר ולאור ההידרדרות הכללית של המצב הכלכלי בכל לטביה החליט גם הוא לנסוע לאורוגואי עם ברנרדו. שניהם היו ב-1925 כמעט בני 19. בהגיעם למונטווידאו השתכנו לאון ק' וברנרדו אצל הדוד ליאון הלפרן. כמובן שלא ידעו ספרדית ולאון ק' התחיל למכור מוצרי סדקית ברחוב וברנרדו מצא עבודה עם זגג שתיקן גגות מזכוכית. בתקופה ההיא לבתים היתה חצר מרכזית, קראו לזה פאטיו, סוג של סלון, עם גג מזכוכית עבה מאד. הגג היה נייד, בקיץ היו מזיזים אותו הצידה כדי לאוורר את הבתים. גגות אלו כמובן שנשברו לעתים קרובות וזאת היתה עבודתו של ברנרדו, לתקן את הגגות שנשברו. כך שהאור בבית היה נכנס דרך אותו גג כיוון שלשאר החדרים לא היו חלונות, רק זכוכית בדלתות שפנו לחצר.

ב-1924 או 1925 אחותי הבכורה חנה התחתנה עם חייט נשים, זה נקרא ככה כי הוא היה תופר מעילים או חליפות אך ורק לנשים, לפי מידה. שמו של בעלה של חנה היה אברהם בראומן, היתה לו אם אלמנה ואחות. כלכלית הסתדרו היטב. לאחר שברנרדו הסתדר טוב באורוגואי החלו הוריי לתכנן את מעבר כל שאר המשפחה לאורוגואי. אבל ברנרדו כתב לי שאנטוש את התיכון ואלמד איזשהו מקצוע, מה שהיה מקל על מציאת עבודה במונטווידאו. באותה תקופה בדיוק הוקם בלייפאיה בי"ס אורט שכמובן נתמכה ע"י תנועת אורט העולמית במטרה ללמד מקצועות לנוער יהודי. בבי"ס שלנו לימדו נגרות, חרטות, מכניקה ונפחות. היו שיעורים מעשיים ללימוד המקצוע וגם שיעורים עיוניים בהם לימדו אותנו שירטוט, חשבון וכו'. כיוון שהיה לי רקע עיוני חזק, הקדשתי את מלוא המאמצים ללימוד המקצועות המעשיים. כך למדתי קצת נפחות, חרטות, ומכניקה.

בעיית הוריי הייתה למכור את בניין הדירות והחנות בבת אחת. לקח הרבה זמן אבל למזלנו הופיע לטבי (לא יהודי) שבילה כ-20 שנה בברזיל ולעת זקנה רצה לשוב ולהתגורר בלטביה ארץ מולדתו. הוא זה שקנה את הכול וכך יכולנו לצאת לכיוון אורוגואי. מלייפאיה נסענו ברכבת עד המבורג ומשם באונייה "וירטנברג" עד מונטווידאו. בלילה הראשון באונייה שמעתי קולות של צלחות שבורות, רהיטים שזזים, והרבה תנועה. למחרת הודיעו לנו שסערה תלשה עוגן ונאלצנו לשוב לנמל המבורג לצורך תיקון הנזקים. לאחר מכן ההפלגה היתה נינוחה. הפליגו יהודים מארצות שונות אבל בעיקר מליטא, פולין וכו'. הפליגו גם הרבה ספרדים. לראשונה בחיי ראיתי באונייה כמה ספרדים לוגמים "מטה" דרך קשית מתכת ולא יכולתי להבין מה זה. הפלגנו בתחילת נוב' 1926 מהמבורג והגענו נדמה לי ב-26.11.1926 למונטווידאו.

Back Volver חזרה